מכינת "עמי-חי"

מתוך רצון לגבות את האמירה הרוחנית במעשה ממשי של חיזוק הנגב והפריפריה החליטה המכינה לעבור לקיבוץ מתחדש בצפון הנגב- לקיבוץ כרמים.
הקיבוץ מהווה חלק משמעותי מהתהליך החינוכי של השנה בהיותו קיבוץ מעורב של דתיים וחילונים (בדומה להרכב המכינה) שחיים חיי חלוציות ושיתוף ומתוך מיקומו של הקיבוץ בצומת דרכים גיאוגרפית ואנושית, צומת דרכים בין המדבר לארץ הנושבת, בין ההר לבקעה, בין הנגב לשדרת ההר, בין אתרים ארכיאולוגים ליישוב מתחדש.
צומת של מפגש אנושי בין התק"ם להתנחלות, בין עיירות בדואיות לקיבוץ יהודי, בין חקלאים לנוודים ובין דתיים וחילונים.
מפגשים אלו מסייעים לחניכי המכינה בגיבוש זהות אישית מנומקת.

  

בקיבוץ כרמים חניכי המכינה לומדים ע"י מפגש בלתי אמצעי על חלוציות (רוב חברי הקבוץ בחרו להעתיק את ביתם מהמרכז ולעבור לפריפריה) על בניית קהילה, על בניית חברה מעורבת של דתיים וחילונים, ועל היכולת לקבל החלטות ע"י מליאה משותפת.

 

אנו מאמינים שהקשר בין הקהילה לבין המכינה הוא אחד מהכלים שמסייעים לחניכי המכינה בבניית עולמם.

 

 

היסטוריה על המקום

​

כבר בימי האבות היה הנגב מיושב ביהודים, הם נטו בו את אוהליהם וחפרו בו בארות. 

בתקופת התנחלות השבטים בארץ ישבו בצפון הנגב בני שבט יהודה ובדרום בני שבט שמעון.
התיישבות נוספת בנגב נרשמה כששבו היהודים מגלות בבל. 

בראשית תקופת בית שני נדדו אדומים מדרום עבר הירדן אל הנגב, אך עמידתם האיתנה של החשמונאים יצרה רצף התיישבותי וכך נשאר הנגב מיושב ביהודים. 

אחרי חורבן בית שני היה הנגב גבולה המזרחי של האימפריה הרומית. 

מאוחר יותר יושב הנגב בידי נוצרים שפיתחו בו חקלאות ובנו בתים, כנסיות, מאגרים ועוד. 

במאה השביעית חרבו הישובים בנגב, בדווים פלשו אל האזור ושטחים חקלאיים הפכו לשטחי מרעה. כך נשאר הנגב ריק מישובים במשך דורות רבים, עד שהחלו היהודים להתיישב בו.

 

 

גיאוגרפיה

 

הנגב הוא המרחב המדברי הדרומי של ארץ ישראל ומכסה 60% משטחה.

ייחודו הגיאוגרפי של הנגב הוא במיקומו. הנגב נמצא בגבול החיבור הגיאוגרפי בין לוחות היבשות. חיבור זה יצר נופי טבע מדהימים המרוכזים כולם בשטח קטן של כמה עשרות קילומטרים.

חלקו המערבי של הנגב הוא שפלה, ובה סלעי קירטון קשה היוצרים נוף של גבעות מעוגלות שגובהן 300-400 מטר. רוב הנגב הוא רמה ובה בקעות ומישורים. פה ושם מתנשאים ברמה זו פסגות הרים עד גובה של 1,000 מ' מעל פני הים. בנגב נמצא מכתש רמון ועוד שני מכתשים קטנים ממנו. 

חלק משטחי הנגב מכוסים באדמת לס, אחרים מכוסים באבני צור וחלמיש, אחרים מכוסים חולות נודדים, שהרוח נושאת אל פנים הארץ. חולות אלה מסכנים את שטחי החקלאות. בנגב יש גם מחצבים שונים, כמו פוספט, חול וזכוכית.

נחלי אכזב רבים בנגב, בערוצים עמוקים עטורים מצוקים זקופים. כמה מהנחלים זורמים אל הים התיכון, הגדול והמסועף שבהם הוא נחל בשור, אחרים זורמים אל הערבה ואל ים המלח. 
המים אמנם זורמים בנחלים אלה רק בעונת הגשמים, אך בעונה גשומה במיוחד הם מסוכנים ועלולים לגרום לשיטפונות. 

הצמחייה בנגב דלילה. היא כוללת עצים בודדים, שהנפוצים שבהם הם האשל, השיטה והשיזף. באפיקי הנחלים צומח הרותם ובחולות הלענה המדברית. 
בעלי החיים העיקריים בנגב הם נחשים, לטאות וזוחלים אחרים, וכן תנים ושועלים. ישעיהו הנביא מספר שבימי קדם חיו בו אריות.

 

 

דמוגרפיה

​

עד תחילת המאה הנוכחית היה הנגב מאוכלס שבטי בדווים בלבד. בשנת 1899 החלה בניית העיר באר-שבע, כמרכז השלטון התורכי באזור. מאז ועד קום המדינה הייתה באר-שבע עיירה קטנה שמסביבה נקלטו בכל אותה תקופה יישובי ניסיונות אשר בחנו את האפשרות להתיישבות קבע בנגב. 

יישובי ניסיונות אלה, היו גם תחנות לבדיקת חקלאות קבע באזור זה. לדוגמא, קיבוץ רביבים, בית אשל וגבולות אשר נוסדו בשנת 1943. המשך התנופה היה משנת 1947, כאשר בבת-אחת הוקמו 11 ישובים במרחבי הנגב הצפוני. אך יישובים אלו היו קטנים, מבודדים ומרוחקים, ולא שינו באופן משמעותי את הנוף היישובי הריק.

 

המפנה חל אחרי מלחמת העצמאות. כבר בעשור הראשון למדינה קמו עשרות רבות של מושבים וקיבוצים, בעיקר בנגב המערבי, ועיירות פיתוח אחדות, חלקן גם ברמת הנגב. גל התיישבות שני חל בשנות השבעים, בעיקר בערבה, ובהמשכו גל נוסף, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, בפיתחת שלום ובפיתחת ניצנה. שנות ה-90 מאופיינות בשני קווי התפתחות יישוביים עיקריים בנגב: התרחבות עירונית גדולה, כתוצאה מגלי העלייה מבריה"מ לשעבר, ותהליך הפרטת ההתיישבות. שכונות גדולות נבנו בשולי באר-שבע וערי הפיתוח, והתפשטות הבנייה הפרטית במושבים ובשלושה יישובים קהילתיים סביב באר-שבע: עומר, מיתר ולהבים.

 

פרטים על הנגב מתוך: אתר תנועת אור

 

שיר על הנגב (שלמה ארצי):

​